|
על צלליו האפלים של הצבע הלבן |
 |
מאת עפרה אלרואי מ.א. מרצה ומטפלת באמנות.
אדם, כמו גם חברה, מעצבים את עולמם באופן בו הם רוצים לראות אותו. בחירה, ולו רק בגוון של צבע מלווה לפעמים במאבק בין כוחות סותרים. השיקולים יחצו מחוזות של מסורת, השקפת עולם ואפילו פוליטיקה. כי מהו צבע? האם הוא כיסוי קוסמטי חיצוני, חזות הכול, האם צבע הוא שום דבר, או כל דבר? המאמר יבחן את אחת הבחירות שעשתה תרבות המערב בשימוש בצבע הלבן.
לתרבות המערב יחסים מורכבים עם הצבע הלבן. נראה לא פעם, כי מתחת לפני שטח הבוהקים בלובן, מתרחשים מאבקי כוח עזים על שליטה בערכים והצבע הלבן, משמש כסוכן תרבות העושה בכיסוי שלו תפקיד של טיהור באמצעים של טרור. מה רוחש מתחת לפני שטח הבוהקים, על מה מכסה הלבן, מה הוא מסתיר מעינינו? בכך עומד לעסוק המאמר הבא.
לבן! נראה כי יותר מכל זרם עיצובי אחר מזוהה הצבע הלבן עם ה"מודרניזם". אמרנו "אדריכלות מודרנית",מיד צף ועולה מול עינינו המראה המוחלק והלבן של וילה סבוי (1927 ( Le Corbusier,אחריו יבהקו בלובן מבני ה"סגנון הבין לאומי", ה"באוהוז", או בניני העיר הלבנה של תל אביב. ניצבים מולנו גופים גיאומטריים מרובעים, חפים מכל קישוט, בעלי זוויות ישרות ולבנים. מדוע לבן דווקא? התשובה נמצאת בגרעין הליבה האידיאולוגית של הסגנון שהיה נחוש להעניק אדריכלות כנה ההולמת את העידן החדש של המאה ה-20.
המודרניזם בקש לנתק את כל הקשרים הסגנוניים עם העבר. סגנונות העבר כללו עולם תוכן עשיר ועמוס של קישוט שנצבר לאורך היסטוריה ארוכה של אדריכלות אירופאית. פני הקיר, כרעו לא פעם, מעומס תבליטי גיבורים מיתולוגיים, בעלי חיים, צמחים, פרחים ופירות. אלה הועמסו על גבי קירות, עמודים, פנלים וכרכובים וכל אלה נתפסו מעכשיו כמיותרים. הסגנון החדש ניהל מעתה דיאלוג עם הייצור התעשייתי והבניה המתועשת ואימץ חשיבה מסוג חדש. "הבית הוא מכונה למגורים" פסק לה-קורובוזיה. העיצוב צריך להיות יעיל, מתומצתת, הגיוני וחסכוני בצורות ובצבעים. חיפוש אחר הפונקציה הביא לרדוקציה בשימוש של צורות וצבעים. לא עוד קווים מפותלים, אלה עיצוב בקווים וזוויות ישרות. לא עוד שפע צבעוני, אלה הפחתה בצבעוניות שעשתה עצירת ביניים בשימוש בצבעי יסוד, אך התייצבה לבסוף בשימוש בצבע הלבן כצבע המדויק והנכון ביותר עבור הסגנון החדש.
המודרניזם השלים לקסיקון עצובי שעשה שימוש מזערי בצבע ובדוגמאות. הדגש והערכה האסתטית עברו מן הפרטים אל תחושת חלל פתוחה ורחבה המכניסה שפע של אור ומרחב. הצבע הלבן תרם את חלקו עבור יצירת תחושה של חלל מרווח ומואר בעל מראה פתוח אלגנטי ויוקרתי. שימוש בכל צבע אחר, עמד בסכנה של הסחת תשומת הלב של העין מן החלל אל הפרטים. המונח "ניקיון" הפך לשם תואר נחשק. "עיצוב נקי", "קו נקי" "חלל הנקי" היוו מילות מפתח בדיון על הסגנון החדש, כשהלבן מספק את הצבע האולטימטיבי עבור חלקו בתחושת הניקיון. אך, ניקיון כידוע, יכול להיות מסוכן כשהוא יוצא מכלל שליטה, או אז, הוא צורם בחוסר סובלנות כפייתיות ונוקשות. נגיע לכך בהמשך.
האם בכך הגיע העיצוב בלבן למיצויו הסגנוני? לא. כיוון שאז הופיע ה"מינימליזם".
המינימליזם העצים את השימוש בצבע הלבן והוליד בארכיטקטורה את ה"קובייה הלבנה" שהיא כינוי לחלל תצוגה עבור אמנות מודרנית. מדובר בקובייה אטומה ולבנה שהתאימה להצגה של אמנות שהפכה מופשטת יותר ויותר. עיצוב זה עקב אחר אמירתו המפורסמת של האדריכל מיס ון דר רוהה ( Mies van der Rohe )שקבע: "מעט זה יותר" ("less is more") שהוראתה: בלי קישוט, בקו ישר. מרובע ובלבן.
בתחום חלל הפנים התפתח ה "עיצוב טוטאלי" (Total Design) של "חלל פתוח" (Open Spaceׂ) שעוצב כולו בלבן. על פי עקרונות העצוב המינימליסטי הבית אמור להיות לבן, נקי וללא הפרעה. כך למשל, רצפות ותקרה יהיו לבנים. ידיות של דלתות, מתגים של חשמל( היום גם משקופים של דלתות) מוסתרים בתוך הקיר על מנת לייצר ככל האפשר רצף של קיר חלק, אטום ולבן. תמונות ופריטים אחרים מורכבים מגוונים של שחור אפור ולבן. (ספריה הוצאה מן הסלון בגלל צבעוניותן של עטיפות הספרים). החדר המינימליסטי הוא בועה בתוך עולם חיצוני (שונה אפילו מן החיצוניות של הבית שיכולה להיות עשויה בגימורים שונים על פי תנאי הבניה של המקום). בצ'לור((Batchelor,2000 בספרו "כרומופוביה" מתאר באופן מרתק חוויה מביקור שערך בחלל כזה בבית של אספן אמנות עשיר במדינה אירופאית צפונית:
"... פנים הבית היה סוג של עולם מלא, עולם מסוים מאד, נקי ובהיר ומתפקד כיקום. בתוך החלל הזה נראה היה כי מעט מאד חפצים מצאו לעצמם מקום, ועוד פחות חפצים נראו כמרגישים בבית. חלל הפנים הגדול והלבן היה ריק גם כשהיה מלא, כיון שכל מה שהיה בו לא היה שייך איליו ובקרוב יהיה מטוהר ממנו. היו אלה בעקר אנשים (המבקרים) ומה שהם הביאו אתם. היה זה לבן אגרסיבי והוא פעל על כל מה שהיה מסביב. נראה היה כי הלבן דוחה כל דבר שהוא נחות ממנו, שום דבר לא נמלט מן ההשפעה הזו... העולם הזה לא הכיר בקיום של עולמות אחרים והוא עשה את זה באופן כה מלא טינה, בכעס ללא חמלה או אהדה..... היה זה ריקון של הבית. ריקון ראוותני, כזה שרק עושר גדול ותחכום מוחלט יכולים להרשות לעצמם. הריקון נועד להשיג מטרה, יצירת עולם מיוחד, נקי וברור, עולם שנמצא תחת השגה וציות. את זה הצליח הארכיטקט להשיג באמצעים של ריקון, הפשטה צמצום וטיהור".
אחת השאלות שמעלה עיצוב הנוקט בגישה כה קיצונית היא: היכן ממקמים את הרגישות הזו של המינימליזם, מה מניע את הפיקסציה הזו עם הלבן. למה מתחבר הדיכוי באמצעות הלבן. ומדוע מסולקים כל שאר הצבעים.
תשובה אפשרית תדחה מעט, לפניה נערוך עצירה נוספת על ציר הזמן, במקום שם נמצאים אחד מן האובייקטים הלבנים שזכו למעמד הרואי ואידיאלי והוא ה"גוף הקלאסי" של הניאו-קלסיציזם של המאה ה-19 פסול (כמו גם ארכיטקטורה) שמקורו ההיסטורי בתרבות הקלאסית של יוון העתיקה.
במקור, ביוון העתיקה, היו הפסלים והמקדשים צבועים בצבעים פסטלים בהירים. צבעי גלידה. עובדה זו התגלתה על ידי מחקר ארכיאולוגי מאוחר. את המוניטין של הפסול והארכיטקטורה הקלאסית צבר לעצמו דווקא השיש הלבן שנשטף מן הצבע המקורי עקב פגעי אקלים וככזה, זכה במעמד של האידיאל הגדול של המערב. הוא ייזכר תמיד כ"גוף הקלאסי" שהיה עשוי שיש טהור, חלק, מוברק, ללא כחל וסרק, לא נגוע, ובלתי ניתן לנגיעה ולבן.
האם יכולים היו ה"פארתנון" או פסל "וונוס ממילו" לזכות במעמד ההרואי שזכו בו, לו נשארו צבעוניים? האם ניתן לדמיין את סמל הממשל האמריקאי "הבית הלבן" בגוון שונה: וורוד, תכלת ירוק?. האתגר המחשבתי שמעוררת השאלה מחדד את תשומת הלב סביב המשמעות שמיחסת תרבות המערב עבור הצבע הלבן. לבן, יהיה מי שיזדרז ויאמר, לבן מסמל משהו טהור שלא דבק בו רבב. אם כך, מטרידה עוד יותר השאלה: ממה מטוהר הגוף הקלאסי?. טיהור תמיד יופעל על אלמנטים נחותים, לא ראויים, מבישים או מביכים. נראה כי הגוף הקלאסי זוכה באהדה כאשר הוא מטוהר. האם ניתן יהיה לייצר הקבלה בין הטיהור של החלל המינימליסט והגוף הקלאסי.
נחזור לתיאור של בצ'לור:
".....מסיבה זו המטבח היה מדאיג, אבל לא מדאיג כמו השירותים. בחלל הזה, הרעיון שמשהו ישתרבב או יבלוט החוצה ממשטח הקיר לא התקבל על הדעת. לא היו שום רמזים לידיות של ברזים למתגים להדחת המים. המשטחים היו חלקים ללא בליטות פתחים או חורים. בחלל הלבן הזה, נראה היה, כאילו הלכת לאיבוד. נדמה היה, כי כך צריך להראות הגוף מבפנים: לא מקום של אברים אורגנים, נוזלים גידים עצמות ושרירים. החלל הזה עוצב כך שהיה חסר כל הבעה, חף מכל הבכה גרוטסקית של חיים אקטואליים: בלי ריח, בלי רעש, בלי יניקה, בלי מציצה בלי לחרבן, לזיין בלי כלום. החלל הזה הווה מודל עבור איך הגוף אמור להראות: סגור, מוכל, אטום וחתום".
בשתי הדוגמאות, זו של פיסול גוף הקלאסי בלבן וזו של החלל המינימליסטי, מודחים החוצה בתהליך של העיצוב רכיבים הכרחיים ואינהרנטיים עבור החיים המלאים. תהליכים של הלבנה לצורך טיהור הם אמצעים קיצוניים ליצירה של עולם נישלט ומסודר שדוחק החוצה את כל מה שנתפס כנחות, לא אסתטי חסר שלמות, לא ייצוגי, וזה כולל כמעט הכול: בלות, זקנה, כעור,פגימות וכל תכונה פנימית או חיצונית, כל תיאבון ותשוקה.
השימוש המוקצן בלבן מייצר סוג של בהירות מבלבלת. הרגעה באמצעות הלבן מקבלת אופי אגרסיבי כיוון שהיא חסרה סובלנות. להשאיר צבע בחוץ משמעו להשאיר תוכן רגשי, ערכי וסמלי שאותו נושא כל צבע בנפרד ואשר תוכן זה הוא חלק אינהרנטי ממהותו. כרגע במסגרת הדיון, מבודד הלבן משאר הצבעים. מדוע מוקצים הצבעים בעוצמה כזו? מה מקורו של הפחד והדחייה מן הצבע ?
|
|
> לדף הבא |
|
|
|
תוכן העניינים:
|
|
